כיאה לשדה המדגיש את יחסי הגומלין שבין תאוריה למעשה, התמיכה הרוחנית המודרנית החלה בזכות שיתוף פעולהבין האקדמיה לבין חוויית המחלה. בשנת 1925 כתב ד"ר ריצ'רד קאבוט (רופא בבית החולים הכללי במסצ'וסטס ומייסד תחום העבודה הסוציאלית בעולם הרפואי) על הצורך של סטודנטים לתאולוגיה בהרווארד בשנת התמחות בבית חולים.

Reverend Anton T. Boisen

באותה עת, במהלך תקופת אשפוז בבית חולים, חיפש הכומר הפרוטסטנטי אנטון בויזן (1876–1965), דרך "לשבור את הקיר המפריד בין הדת לרפואה". הוא הבין שאנשים חולים נוטים לחשוב יותר על החיים ,על המוות, על משפחה, על שאיפות ועל משמעותם של דברים: "בעִתות משבר,כאשר גורלו של אדם תלוי על כף המאזניים, אנו עשויים לחשוב באופן מעמיק יותר על הדברים החשובים לנו ביותר".

בקיץ 1925 השיב בויזן לקריאתו של קאבוט ואסף קבוצה של סטודנטים ללימודי תאולוגיה, והם החלו לעבוד במחלקה בבית החולים הממשלתי וורצ'סטר: הם שמעו הרצאות, דנו בחוויותיהם עם הממונים עליהם ועם עמיתיהם וחקרו את מה שהוא כינה "מסמך אנושי החי". במהרה אימצו הסמינרים ללימודי תאולוגיה את הדגם החדש של הכשרה מעשית לסטודנטים, ובשנת 1930נוסדה "המועצה להכשרה קלינית לסטודנטים לתאולוגיה". המנהלת הרפואית של המועצה הייתה הלן פלנדריה דנבר.

(מבוסס על חומרים של ה-אי.סי.פי.אי. וה-סי.פי.ס.פי.)

ההכשרה בתחום התמיכה הרוחנית המשיכה להתפשט לזרמים נוצריים רבים,ולאחר מכן בקרב אנשי דת ופעילים בדתות אחרות.

כיום דורש החוק בארצות הברית מכל בית חולים ובית סוהר לאפשר גישה לתומך רוחני (איש צוות או תורן) ותומכים רוחניים משתלבים בצוותים רפואיים רב־תחומים.